קורות חיים
בן אבלין ויצחק. נולד ביום ט"ו באייר תשל"ד (7.5.1974) בדימונה. בן בכור למשפחה בת שלושה ילדים, להורים שעלו ממרוקו בתחילת שנות השישים. גדל והתחנך בדימונה. למד בבית-הספר היסודי "יוספטל" אותו סיים בהצטיינות, בחטיבת הביניים "זינמן" ובבית הספר התיכון "ליהמן" במגמת ביולוגיה. תלמיד מצטיין ובו בזמן נער חברותי, פעיל ומוביל בכל פעילות חברתית.
כך כתב עליו אליעזר בן שיטרית מנהל ביה"ס: "...דמות חייכנית ובעלת קומה מתמרת, פעיל מעורב ונוכחותו בכל, מאוד ניכרת. תלמידים ומורים גם יחד אותו כיבדו ואהבו כי מעל לכל "אדם" היתה דרכו. אבי, מוכן תמיד היית לעזור לחברים ולמורים, לפני כולם התייצבת ונשארת עם האחרונים. במועצת תלמידים פעלת, ולהושיט כתף מעולם לא סירבת. את שירתך, נגינתך ומשחקך בחוג לדרמה נזכור ימים רבים"
וכך כותב מקס פרץ מחנך הכיתה: "...תיכון לייהמן על מוריו ותלמידיו עומד זקוף וגאה אל מול בבואתו של אבי בהרי הלבנון. חינכנו את תלמידנו להיות ביחידות הקרביות ולאהוב את הארץ. אבי חברי היקר, אני מצדיע אל מול קברך, ובוכה חרישית. תמיד הערכתי והערצתי אותך ואוהב אותך לעד".
מחנך נוסף סיפר: "אבי הצטיין בשליפותיו המבריקות והחדות, אשר עמדו בקנה אחד עם מחשבותיהם של המורים. אבי השתתף בחוגי העשרה. אהב את התחום האמנותי בעיקר תיאטרון ומוסיקה. בלט בכישוריו כשחקן דרמה וכזמר מוכשר והיה הדמות המרכזית בערבי חברה ובכל מסיבה. כתב לעיתון בית-הספר בפינה ההומוריסטית והשתתף בצוות האמנותי, שליווה את חידון התנ"ך המחוזי. היה מהנערים הפעילים בכתיבת המחזמר למופע הסיום לשנת י"ב והשתתף בו כסולן הלהקה, אשר ליוותה את המחזמר. במסיבת הסיום עמד אבי אל מול הורים ותלמידים, בכשרון רב ובקול מיוחד שרק הוא יכול להשמיע".
אבי התעניין במוסיקה שונה ומגוונת והיה בעל ידע רב בתחום זה. כשרונותיו המוסיקליים הברוכים וכן יוזמתו, הביאו להקמת להקת הרוק המקומית "דרווין-בויס". חלק מהחומר ללהקה, נכתב על-ידי אבי, ששימש כסולן הלהקה. אבי תלה ציפיות רבות בלהקה זו, באמצעותה הגשים את שאיפתו להופיע בפני קהל רב וחיפש דרכים לקידומה. הוא ניחן בחוש הומור, הקרין סביבו חום, אהבה וחברות. בלט כמי שניתן לסמוך עליו, אחראי מאד וסמכותי. אבי אהב את עירו הדרומית דימונה, את הנגב ואת מרחבי הערבה.
כותבת חברה אלין ללוש: "את היום הנורא הזה 6.12.94 לעולם לא אשכח. אי אפשר לתאר את ההרגשה של אבדן חבר, כשבשבילי היית יותר מחבר, היית אח. אני זוכרת אותנו בתור ילדים קטנים, משחקים בחול, ביחד בגן, טיולים משפחתיים והמון שבתות משותפות...לנצח אחי אזכור אותך תמיד".
בחודש נובמבר 1992, גויס אבי לשרות חובה בצה"ל, במסגרת גרעין הנח"ל "כיוון".
טרם גיוסו חתם על נכונותו למסלול שרות ארוך, כפי שנדרש מחיילי הנח"ל. תחילה יצא אבי לשל"ת מוקדם בקיבוץ יטבתה בערבה. היתה זו עבורו תקופה נפלאה, שכן היתה כולה עשייה, יצירה ופעילות. בעיקר נהנה אבי מהרגשת כוחו ויכולתו לתת ולתרום מעצמו לאחרים ולמסגרת החדשה. לאחר שלושה חודשים בקיבוץ יטבתה, החל אבי את המסלול הקרבי של חיילי הנח"ל. הוא סיים טירונות, המשיך באימון המתקדם ונשלח להרחיב הכשרתו הקרבית בקורס מכ"ים חי"ר ונשלח ליחידה לסגל הפיקוד. סיים בהצלחה קורס סמלים קיבל דרגת סמל ולבקשתו נשלח להמשיך ולפקד על חייליו בגבול לבנון.
אבי היה גאה בשרותו הצבאי. הוא בלט ברצינות ובאחריות בהם ביצע כל שלקח על עצמו וכל שהוטל עליו. לדברי חבריו הוא היה "משקיען" רציני מאד, ובו בזמן חייכן, חברותי ונעים הליכות, אדם חם, אדיב ובעל קסם אישי רב. הוא השכיל לפקד על חייליו, לדרוש ולבצע את המשימות השונות וגם להיות חבר וידיד אמיתי. חייליו ומפקדיו גילו הערכה ואהדה רבה אליו. לדבריהם "אבי ידע לפקד על חייליו בצורה יעילה ובאותה עת גם לשמש להם חבר ומשענת". אחד מחבריו לנשק סיפר: "...לאבי היה חוש הומור עילאי. נשמה טובה, בחור זהב, אוהב לעזור ומשקיע בכל שלב. בדרן מספר 1! ותמיד מוקף בנות".
ביום ד' בטבת תשנ"ה (6.12.1994) נפל אבי בעת מילוי תפקידו. הוא נפגע ממטען צד של מחבלים כאשר פיקד על נגמ"ש של כוח צה"ל, שהיה בדרך לביצוע מארב באזור מוצב רותם, בדרום לבנון. אבי נפגע מרסיס ונהרג במקום. בן עשרים היה אבי בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין הצבאי בדימונה.
הותיר אחריו הורים ושני אחים -ליאור ושגיא. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר.
מתוך דברי האח ליאור אבוקסיס: "...הטלפון מצלצל, ואני מספיק לענות רק רגע לפני שהוא מנתק..."אבי בבית"- קול שואל, "כן"- אני משיב ורוצה להוסיף: "אתה לא שומע את הבית רועד?!". "אבי"- אני צועק בקול...וקולי נבלע כדום...ואתה בעולמך המוסיקלי שקוע, את קולי אינך שומע...אתה פותח מופתע ואני צועק לעומתך: "טלפון בשבילך!"
ועתה הקירות הלבנים עומדים דוממים...בשתיקה קופים אווירת עצב נטולת חיים...והטלפון שוב מצלצל, אך אותך כבר לא מבקשים...אבי!, אני מתגעגע...אבי!, אתה לא שומע?1...ואתה בעולמך..."
מתוך דברי צביקה דודאי (ח.צבא): " אבי שהיה מפקדינו איננו...אני יודע אבי שהיית גאה לנעול את הנעליים האדומות ואת הכומתה הירוקה על הראש, ואני בטוח ששם למעלה אתה גאה גאווה עמוקה על החיילים שלך שתפקדו בצורה נפלאה, החיילים ששירתו תחת פיקודך."
במכתב ניחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "...זוכר אני את אבי עוד כחייל במסלול בגדוד "גרניט"- חייכן, רציני וממושמע. שמחתי מאוד כאשר הגיע אלי לגדוד "שחם" כמפקד. אבי היה בגדוד ובפלוגה שישה חדשים של עשייה יום יומית ופעילות מסביב לשעון. תעסוקה ברפיח, אימון ברמת-הגולן, תעסוקה בבית-לחם ופעילות מבצעית בלבנון. לפני כמה שבועות, היצעתי לאבי קידום בתפקידו ושיבוץ בבסיס הטירונים בערד, קרוב לביתו. הוא סירב כי הרגיש מחוייבות להיות עם פלוגתו וחייליו על מנת לפקד עליהם בתעסוקה המבצעית. בתעסוקה זו מצא את מותו. אבי היה דוגמא ומופת, רציני וחושב וכך נזכור אותו תמיד...".
בני משפחתו הוציאו לזכרו את ספר הזכרון אבי משה אבקסיס.
באחד הקטעים, שנרשמו לזכרו, סיפרו חבריו לנשק כיצד ליווה אבי כמפקד את אחד מפיקודיו, חייל בודד בצה"ל. נער בן תשע-עשרה, בועז הוד, שלא ידע אושר רב בחייו. אבי העניק לבועז יחס חם ותומך, הבטיח לעזור ולתמוך בו גם לאחר שירותו הצבאי. "אבי היה לי כאח, אב וחבר...", כתב בועז. "בתום חודש אבלות ממותו הטראגי, החליט בועז לאבד עצמו לדעת. אבי, שהיווה את משענתו אולי היציבה והיחידה, איננו עוד..."
סמ"ר אבי אבקסיס ז"ל קיפח את חייו בהיתקלות של כוחות צה"ל במטען צד שהוכן ע"י החיזבאללה בדרום לבנון. 16:45...פיצוץ מטען צד...נגמ"ח פצוע...אפוד פצוע...ואבי כבר לא כאן.
יהי זכרו ברוך.