קורות חיים
שמחה (סימון), בת רבקה ויחיאל אבו, נולדה בפאס שבמרוקו בכ"ז בניסן תשט"ז (08.04.1956). כשהייתה כבת חמש שנים עלתה כל המשפחה – ההורים, שמחה, ארבע אחיותיה ושלושת אחיה – לישראל. הם התיישבו בדימונה שבדרום, אשר נוסדה שנים אחדות קודם לכן.
שמחה גדלה בדימונה, למדה בבית הספר היסודי "יוספטל" והמשיכה לתיכון "ליהמן". מגיל צעיר היא בלטה בעיר כתלמידה טובה וכנערה פעילה חברתית – שמחה הייתה פעילה ומדריכה בתנועות הנוער עודד, הצופים ובית"ר, השתתפה בפעילויות התנדבותיות לרוב ובחופשות הקיץ עבדה כמדריכה בקייטנות ילדים.
בתום לימודיה בתיכון שמחה הצטרפה לעתודה האקדמית של צה"ל, במסגרתה היא החלה ללמוד במכללה למורים ולגננות בבאר שבע כהכנה לשירות בצבא. שמחה סיימה את הלימודים הגבוהים בהצלחה ואת שירותה הצבאי עשתה בעיירה ירוחם בנגב כמורה חיילת - בשעות בית הספר היא לימדה בבי"ס "אלי כהן", ואחרי הצהריים הדריכה נוער במצוקה.
עם תום שירות החובה בצבא שבה שמחה לדימונה. היא הוסמכה כגננת והחלה לעבוד בגן עירוני. מאז ולאורך 21 שנים עבדה שמחה כגננת, בגן רימון ובגנים נוספים, גידלה וחינכה מאות ילדים. עם השנים היא ראתה אותם גדלים, ורבים מבני דימונה זוכרים אותה לטובה מילדותם.
סיפרה תמי, מנהלת מחלקת הגנים בעיריית דימונה: "שמחה הייתה אישה מדהימה וגננת מצוינת, גם כלפי הילדים וגם כלפי ההורים. כולם רצו להיות בגן של שמחה ... הכרתי את שמחה כשהיא התחילה להיות גננת. היא אהבה ילדים ובגלל אהבתה זו החליטה ללכת במסלול הזה. היא הייתה גננת מאוד מסורה ועשתה המון למען ילדי הגן שלה. היא פשוט נתנה את הנשמה שלה למען הילדים. אתה לא מוצא היום הרבה גננות עם כזו מסירות ואהבה לילדים כמו שהיו לשמחה".
בשנת 1980 נישאה שמחה לאברהם (אבי) דמרי. בני הזוג בנו את ביתם בדימונה ובין השנים 1980 ל-1992 נולדו הבנים יוחאי, נדב ובן והבת עדי. שמחה ניהלה בית למופת. בשעות הפנאי היא אהבה להאזין למוזיקה ישראלית ולעסוק ביצירה, שכן בורכה בידי זהב ובכישרון רב. היא גם מאוד אהבה לטייל, ובני הזוג נהגו לטייל בעולם כשנתאפשר.
אחרי למעלה מעשרים שנות עבודה כגננת פרשה שמחה ממשרד החינוך. מאז היא השקיעה את זמנה, מעבר לטיפול המסור במשפחה - בילדים, בבעל ומאוחר יותר בנכדים שנולדו - בעיסוק בתחום ההתנדבות בעירה דימונה. שמחה הייתה פעילה מאוד בתחומי התנדבות שונים ובהם עזרה למשפחות במצוקה, ארגון תרומות בסתר וסיוע לחוסים בבית אבות בעיר. "אין מילים לתאר את תרומתה ואת אהבת החינם שלה", סיפר אבי, בעלה של שמחה, "את הרצון לעזור ולסייע ולתת לכל אדם מעצמה, ללא הגבלה וללא מעצורים".
בשבת ט' באדר ב' תשע"ו (19.03.2016), סמוך לשעה 11 לפני הצהריים, התפוצץ מחבל-מתאבד בין תיירים שטיילו ברחוב איסתיקלאל, רחוב ראשי באיסטנבול שבטורקיה. הפיגוע אירע סמוך לקבוצת ישראלים שסיירו באזור, שלושה מהם נרצחו במקום ואחרים נפצעו. שמחה ואבי, שיצאו לטיול כחלק מחגיגת יום ההולדת של שמחה, נפגעו שניהם. שמחה הייתה בין ההרוגים בפיצוץ, ובעלה אבי נפצע.
שמחה הייתה בת שישים במותה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בדימונה. הותירה בעל, ארבעה ילדים, חמישה נכדים, אם, שתי אחיות ושלושה אחים.
אבי, בעלה של שמחה, נאלץ להישאר בבית החולים לאור מצבו ולא הגיע להלוויה. עדי, בתם, נשאה דברים בשמו: "כל הנזקקים וכל אלה שעזרת להם בוכים עכשיו. תכננו לך מסיבת יום הולדת. אני אהיה חזק בשבילכם, ילדי".
ספד לשמחה בנה נדב: "אימא, אני מבטיח לך שנמשיך בדרכך ונשמור על כולם. אהבת הזולת שהנחלת בנו תישאר לנצח. תודה שגידלת אותנו באהבה רבה. היום אנחנו מבינים כמה דימונה אהבה ואוהבת אותך".
ראש עיריית דימונה, בני ביטון, ספד לשמחה: "הפגיעה בשמחה היא פגיעה באחד מיסודות העיר, פגיעה באשת חסד, פגיעה באשת מידות, פגיעה וניסיון לערער את חיינו בכלל, פגיעה פיזית ונפשית במשפחות הקרובות, דמרי ואבו, וכאן אני יכול להעיד גם על פגיעה והזעזוע של תושבי העיר דימונה, שהכירו ומכירים מקרוב את המשפחה.
תושבי העיר התוודעו לשמחה כאשת חסד, שעסקה בחייה במתן בסתר וסחבה אחריה את כל משפחתה לעסוק בזאת. טוב הלב, רוחב הלב היו מתכונותיה היסודיות, העזרה לזולת והרצון לעשות טוב היו חלק ממנה ואף הדביקה את סביבתה בתכונות אלה ... מאחורי אבי המצליח עמדה אישה דעתנית, ממש עזר כנגדו, אישה חכמת לב. זו הייתה שמחה, שידעה לפנות את הבעל מדאגות היום יום, לחנך ולגדל ילדים ולבנות בית לתפארת המשפחות, העיר והמדינה ...
אכן אשת חיל, שתחסר למשפחתה הקרובה ולכולנו בכלל. יחסרו לנו תכונותיה הערכיות והיסודיות. יחסר לנו נועם הליכותיה, תחסר לנו שמחה בנוף האנושי החם והתומך הדימונאי".